יום שבת, 20 בספטמבר 2014

פוסט מהבטן

עד לפני שלוש שנים בערך, ניהלתי בלוג ב״תפוז״. בלוג די מצליח, היו לו נגיד 500 כניסות ליום בממוצע, בימיו הממש טובים הוא הגיע גם לאלף יומיות.
התחלתי לכתוב אותו בתחילת שנת 2006, אולי סוף 2005, במעטה אנונימי לחלוטין. שפכתי לתוכו את קרביי, ללא כחל וסרק. נהלתי דרכו יומן אישי ופרטי, בו פרטתי את כל חיבוטי נפשי, אהבותיי, מפלותיי, כאביי ומאוויי, בלי שום התחשבות מצידי בעובדה שהיה פתוח וגלוי לעיני הציבור הרחב.
לימים ״יצאתי מארון האנונימיות״, וחשפתי בו תמונה ושם. אולי היתה זו טעות.
אנשים היו עוצרים אותי ברחוב ומזהים אותי מהבלוג, ואני , באופן אינסטנקטיבי, התחלתי לצנזר את עצמי. מחקתי עוד פוסט, ועוד אחד. נחרדת מכך שמעסיקים פוטנציאליים או סתם חורשי רעה עלולים להגיע ולקרוא בו את צפונותיי. ובכלל, לא נהניתי לחיות כחשפנית.
הבלוג ההוא, בתפוז, דעך לאיטו. לפני שלוש ומשהו שנים פתחתי את הבלוג הזה.
פתחתי אותו כבלוג ״מתורבת״, עם מטרה ועם מהות ובעיקר, בלוג בלי שמץ חיבוטי נפש. 

***
שלשום בערב, התרחש במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב ארוע הרצאות שאורגן ע״י רז שרבליס (המהמם, אין מילה אחרת) והחברה הגאוגרפית- לכבוד הפרוייקט שלנו
לרגל הארוע לבשתי שמלה שחורה, התאפרתי קלות (אבל ממש ממש קלות) ואספתי שערי בגולגול סתמי מאחור. 
האמת, הרגשתי נוח עם עצמי, באופן יחסי. גם בצילומים בדיעבד נראיתי לעצמי ״אני״. בלי שטויות. אני מודה שאני מתקשה עם מראה פלצני, עם מראה ש״מסתיר אותי״, את הפן הפרוע שלי.
אני תוהה אם הסלידה שלי ממראה מוקפד הינה תולדה של כורח (אין כסף למספרה, אין כסף למאפרת או לאיפור, אין כסף לבגדים חדשים לארוע או אפילו לנעליים חדשות, או בכלל) או שהסלידה הזו הינה אותנטית, תולדה של חינוך קיבוצי ספרטאני. אם זה בכלל חשוב.
אלא שידידה שבאה לבקרני  באותו ארוע, כתבה לי ב״פרטי״ בבוקר הבא: "פעם הבאה שיש לך מעמד בו תעמדי מול הרבה אנשים,אשמח להשאיל לך פריט לבוש והנעלה יען כי את הרבה יותר משכנעת כשאת הכי יפה שאת יכולה. הלבשה תחתונה נכונה מאוד עוזרת להכניע אלמנטים סוררים".
אני נוטה לחשוב שהלך מחשבה כזה, המקפיד להראות ״כמו שצריך״ ככורח חברתי, הוא הלך מחשבה מאוד נפוץ.
ביום חמישי הזמינו אותי לצילומי פרסומת כלשהי (פרסומת פנימית של עירית חיפה, כלומר- לא תראו אותי בהפסקת הפרסומות בטלויזיה...) ובקשו אותי להגיע עם בגדי שף. ״איני שפית״ התגוננתי, ״ואין לי בגדי שף״. ״אבל אין אפשרות אחרת״ רשף עליי היחצ״ן  ״את חייבת להראות מקצועית״. ״אני אמצא חלוק שף״, עניתי לו. ובלב השארתי מקום לרוח הפרועה שלי כשהגיתי פנימה: ״אולי״.
***

כן. ניסיתי לשמור כאן על בלוג עם פאסון. לכתוב מקצועי. להפגין ארשת של איפוק.
אבל קשה לי פתאום. אני מתגעגעת לחיבור עם הקהל שלי, האמיתי.

ככל שמתקרב ה״דד ליין״ של הפרוייקט (נכון להרגע, עשרה ימים, כאילו, למעשה 9 ימים ושלוש שעות) אני חובה צורך עז יותר ויותר לגעת בקהל שלי. ממש, פיזית.
לחבק אמא אחר אמא, ולהגיד לה: אני איתך. אני איתך ויש לי אלטרנטיבה.
וזו אלטרנטיבה מעולה גם למי שאין לו כסף וגם למי שיש לו.
גם למי שילדיו אוהבים ג׳אנק פוד וגם למי שילדיו אוהבים לזלול ירקות.
וגם אם יש לך כשרון אומנותי אדיר וגם אם תמיד חשבת שיש לך שתי ידיים שמאליות.
גם למי שיש לו מטבח מעפן ואין לו שום מכשיר חשמלי מתוחכם, וגם למי שמטבחו מאובזר לעילא ולעילא.
תאמינו לי, אני יודעת.
הבנטו הוא מהות. הבנטו הוא דרך. והוא נפלא. 
***

לפעמים בא לי לצעוק שאם רק נעבור קצת את היעד - אעשה עם העודפים משהו טוב, חברתית. משהו אנטי קפיטליסטי בעליל, שניתן לעשות עם כסף שניתן לי מהציבור.
הרי גם בלי כסף אני מוצאת את דרכי. בלעצור לטרמפיסט. בלבדוק אם הכיליה שלי מתאימה לאיש בגילי שזקוק לאחת (אני עדיין לא יודעת אם כן), בלהקשיב לאמהות שצריכות עצה, עזרה, בתחום זה או אחר (פונים אליי בעיקר בשאלות שונות בנושא הבנטו, ולפעמים בעניני אהבה. אני מודה שבעעניני אהבה אני לא אוהבת לתת עצות, אבל בעניני בנטו בהחלט כן).
אבל הימים עוברים, והמחוגים אכזריים, וחסרים לי 8 וחצי אלף שקלים, עדיין.
ואני כלכך רוצה שהספר הזה ייצא. זו הגשמת חלום, שהוא הרבה יותר גדול מסתם חלום.
הוא הדרך שלי לתרום תרומה משמעותית לעולם הזה.
ולכן אני שבה וכותבת פוסט מהבטן. פוסט שלא מתחשב בזה שאני חושפת בו ״חולשות״ (אני לא מאמינה שהן באמת חולשות. לא העוני, לא הנון-קונפורמיזם, לא זה שלא הייתי ביפן ולא זה שאני לא שפית).
אני מקווה בכל מאודי שדרך ״הבטן״ אני אוכל להגיע אליך, ואלייך. ושאתם תעזרו לי להגשים את החלום הזה, להוציא את הספר הזה.
בבקשה. 
***
הנה הוידאו החדש שעשיתי היום. אולי הוא יעזור.








יום שבת, 13 בספטמבר 2014

״אני לעולם לא אוכל לעשות את זה״



כשהתארחתי בתכנית הטלויזיה של אולגה רז וחלי ממן (ערוץ 10), הבאתי איתי קופסאות בנטו מלאות ויפות, כדי לקשט את הסט.
על אף שהקפדתי להביא אך ורק דברים שאני מלמדת בספר (״בתוך הקופסה- ספר הבנטו הראשון בישראל״) - אני מודה שבבוקר השידור, בשעה שהרכבתי את הקופסאות, התלבטתי אם זה ״נכון״ להביא כאלה קופסאות ״מדוגמות״: 



ואכן, בשעה שהדגמתי בשידור איך אני מכינה בנטו מקושט בשש דקות, והדגמתי תוך כדי שידור ושיחה איך אני מכינה ביצת עכבר, אמרה לי חלי ממן: ״אני לעולם לא אוכל לעשות את זה״.
הו. בדיוק מזה חששתי.

****

כשכתבתי בשנה שעברה את המדור שלי במגזין ״על השולחן״ התעקשתי לשלוח למדור צילומים שצילמתי במצלמת הטלפון שלי, וללמד את שלבי הכנת הבנטו ברזלוציות הכי קטנות. היה לי באמת חשוב להדגים איך ״כל אחד יכול״.
זו גם בעצם הסיבה שהחלטתי שחייבים להכין ספר בנטו בעיברית.
מכיוון שבאמת, בשלוש וחצי השנים האחרונות יצרתי כלכך שיטות חכמות, מצאתי כלכך הרבה קיצורי דרך, ולמדתי כלכך הרבה ״טריקים״- שכל הידע הזה היה חייב לפרוץ הלאה,  כי באמת, באמת ש״כל אחד יכול״.

****

ואז הגיעו ימי הצילומים לספר, עם צלם האוכל אסף רונן.
גם הפעם, הקפדתי להכין אך ורק דברים שאני מלמדת בספר.
ובכל זאת, בתום יומיים של צילומים,
הבנתי שאולי, רק אולי, אני שוב יורה לעצמי ברגליים.
למה? כי הצילומים יצאו מהממים.
הם יצאו מוקפדים עד לקצה עלה נבטי החמניה.
מוקפדים ומקסימים עד ששוב התגנב החשש: האם גם הפעם יהיו אנשים שיצפו בהם יאמרו לעצמם: ״אני לעולם לא אצליח לעשות את זה״ ? ....




****


בנטו זה רעיון מופלא.
הוא מאפשר להעניק אוכל פשוט, זול, זמין ובריא- באופן משובב נפש, באופן שגורם לנו לרצות לאכול אותו.
עבורי הבנטו היווה לא פעם חבל הצלה בימים שבהם לא היה מה לאכול בבית. ממש ככה, ולא כמליצה.
וגם בימים האלה, כשתכניות טלויזיה וכתבי עיתונים מבקשים לראיין אותנו ולצלם אותנו, המצב לא טוב בהרבה.
לא פעם הילדים מתוסכלים מהקופסאות שאני לוקחת לצילומים, כי אנחנו שומרים כסף כדי לקנות לאותם צילומים מצרכים ש״נראים טוב״.
לבנטו ה״אמיתי״ והיומיומי, נשארות השאריות... ובכל זאת, האין זאת המהות האמיתית של הבנטו? להכין אוכל יפה ״עם מה שיש״?.... עבורי זאת המהות.
לא ״לקפוץ מעל הפופיק״, לקנות ירקות זולים בעונתם, להכין בנטו ממה שממילא אוכלים בבית, לא להתרכז בקופסה אלא במה שיש בה. 

****

את הספר הזה אני יוצרת יחד עם עמית ומתן מתוך תשוקה. 
להעביר את הידע הזה הלאה. 
״להדביק בשגעון״ את כל ההורים שכמוני רוצים להאכיל את הילדים שלהם באוכל איכותי, ומתוסכלים מזה שהילדים תמיד מעדיפים כריך נוטלה. 
להוריד את קרנה של תרבות הצריכה האין סופית שמעודדת אותנו לשוב ולקנות אוכל מתועש ומעובד עד זרא- ולהפיץ את היופי והקסם של המזון הפשוט, הזול, האיכותי, שיש לו צבע וטעם ומרקם שמהווים יחד חגיגה של בריאות.

****

יש לנו עוד 16 ימים עד סיום הפרוייקט (נכון להיום).
יש לנו עוד 11 וקצת אלפי שקלים כדיח לסיים אותו בהצלחה.
מצבנו טוב, ואנחנו אופטימיים.
מידי יום מצטרפים אלינו תומכים ואוהדים.
לאחרונה חבר אלינו למסע גם מדריך הטיולים (והאנתרופולג) רז שרבליס.
פגשתי אותו יחד עם הבנים, על מרפסת ביתו במושב בחוף הכרמל, בסוף השבוע האחרון.
הבנאדם הזה הוא קסום. אדם עניו, בלי הון ובלי ״אוונטה״. פשוט אדם שרוצה בטובתנו.
רז קרא עלינו ב״גלובס״, בכתבה שכתבה מירב שריג. הוא החליט שצריך לעזור לנו. הוא גייס את ״החברה הגאוגרפית״ והקים ערב גאלה, של הרצאות על תרבות האוכל ביפן ועל אנימה ומנגה- שכל כולו מוקדש לנו. לפרוייקט שלנו.
זה יקרה ביום חמישי הקרוב, 18/9/14, במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, וההתרגשות בשיאה. 


****


ועד הפעם הבאה, הנה הכתבות החדשות שעשו עלינו בתקשורת:

ידיעות חדרה 26/8/14

חדש בעמק 1/9/14

גלובס, מגזין ג׳י,  7/9/14

הארץ, מוסף הארץ, 12/9/14
*****





בחמש ומשהו השנים בהן אני מכינה בנטו צברתי המון מתכונים שילדים אוהבים, והמון שיטות עבודה שמקצרות את הדרך. את כל המתכונים השיטות והתובנות אספתי לספר שיצא לאור בהוצאה עצמיתספר שמלמד הכנת בנטו, 144 עמודים (!) מעל 100 הדרכות מפורטות ומתכונים (הכל כשר) שמעוצב כספר מנגה (קומיקס יפני) עם איוריה הקסומים של ניקול קרן.
לפרטים נוספים ולרכישה כדאי להכנס לקישור זה. 



תרשמו לערוץ שלנו ותזכו לסרטוני בנטו חדשים בכל שבוע 



בלחיצה כאן תגיעו לעמוד היוטיוב שלי שיש בו המון טוטוריאל׳ס מדליקים בוידאו שמלמדים איך מכינים בנטו ! 







(ואני? אשמח ללייק)